למה כוחה של מילה

    חיוך, ההבנה, והסליחה

חיוך אחד מפזר את העננים.

ההבנה מקרבת לבבות.

הסולח לאחרים, סולח לעצמו.

 

המילה לביקור יצאה, בחוץ קור וגשם מצאה. השמש אותה חיפשה לשלב בתוך המשפט רצתה.       

 

התמונה היא סיפור. כשאתם כותבים אני מאיירת את הסיפור להם מעבירה  

 לטקס סיום התחרות כתיבה של הבית הספר שלי הגענו מוקדם. העולם היה עדיין ריק. בפינה הימנית מונח היה פודיום. ” זה לפרסים,” אמרה אמי. ” גם אני אעמוד פה,” קבעתי. “מקווה,” מנשקת את מצחי, הוסיפה. הבטתי על השעון יש עוד חצי שעה עד תחילת טקס. “אתה שמח שכתבת סיפור?” שאלה. “כן,” עניתי. ” המחשבה, היא מכנה משוטף של כל ההצלחות.” הדלת נפתחה ודמות לא מוכרת פסעה אל עבר השולחן. בידיה תיקיות בצבעים שונים. הבנתי. אלו העבודות שלנו. אחריה נכנסה המנהלת ועוד שני אנשים שלא הכרתי. “לא אמתח אתכם יותר מדי,” אמרה המנהלת. ומיד התחילה מהמקום הרביעי בו זכתה נועה על סיפור “קרח חם” איך עושים קרח חם… מנועה לעלות על הבמה ולהקריא את הסיפור שלה. הסיפור היה מאוד יפה וכולם מהו כפיים. מאותו רגע איני זוכר כלום, לא את השמות ולא את הסיפורים. הבנתי. לא זכיתי. כשהמנהלת קמה חזרתי להקשיב. אני מופתעת מרמה   הגבוהה של הכתיבה. אנחנו גאים בהם. כל הילדים יקבלו ספרים שמכילים את כל הסיפורים. בלי לציין מקומות כי מבחינתנו כולכם זכיתם במקום ראשון. הייתי צריך להשתתף, נזפתי בעצמי. דפנה המורה הביטה בי וחייכה קצרות. הבנתי, היא רוצה לנחם אותי. “רותי, את יכולה לעלות על הבמה עם ליאורי, בבקשה” בזמן ששניהם פסעו אל עבר הבמה דפנה, המורה ירדה לקבל את פניהם. מסביב נשמעו מחיאות כפיים. “דני דרורי,” פנתה אלי בבקשה תצטרף אלינו גם אמך מוזמנת ” מדפדפת בין החוברות, המשיכה. “רונית הגסי גם את תצטרפי,” והצביע על הכיסא הפנוי. למעשה לכולם מגיע מקום ראשון. אמרה ” השנה יש לנו שני מקומות הראשונים אילו היינו מצביעים על סיפור של דני, היינו פוגעים ברונית והפוך.  לאחר מילות פתיחה דפנה המורה שלנו הוציאה מתיקה תיקייה, זיהיתי. היא הייתה שלי ” אני רוצה להקריא אותו, ” לאחר מילות פתיחה פתחה את החוברת שלי. 

הסיפור

קוראים לי דני, דני דרורי. כולם קוראים דרורי. השנה נרשמתי לתחרות כתיבה. לא מצאתי שום נושא מעניין עד שהגיע ילד החדש. לבוש בתחפושת מצחיקה. דפנה, המורה הצביע על מקום הפנוי, ברור, לידי. בביישנות הביט עלי והנייח את המחברות על השולחן. ניסיתי לחייך אליו ” היי, עץ מתי השקיעו אותך. העלים שלך לא משהו,” צחק יצחק בדנו היושב מאחורי. בהפסקה הסתובב לבד. לאחר מספר דקות התיישב על הספסל הצדדי, זה שליד הגדר, עם ספר ביד. ניגשתי אליו ושאלתי על מה הספר. “תהלך,” אמר. “למה,” עניתי. הם יצחקו אליך. “שיצחקו, עברתי את זה כבר,” הפנה אלי מבט. למחרת הבאתי לו ספר קומיקס שכתבתי. מאותו יום גם ילדים אחרים התקרבו אלינו. ליאור היה מצחיק. בימי הגשם שחקנו “גלה את המשפט” הזמנו אותו להיות שופט במשחק כדורסל. היה כיף. הצלצול הודיע על סיום ההפסקה. “ליאור, תזהר,” אבל, היה מאוחר. הכדור פגע בראשו והוא נפל. המורה שלנו צרחה שיזמינו אמבולנס. כשלקחו אותו, על ראשו לא היה כובע. היו צלקות. גם השיער לא היה. כולנו בכינו.” מה אתם בוכים,” צעקתי. קודם צחקתם ממנו. כעבור שבועיים ליאור חזר. כשנכנס כולנו היינו עם כובע ירוק עם עלים. באחד שיעורי החברה מצביע, אמר, “אני צריך לצאת,”  “למה, שאלה המורה,”  “צריך להשקות את העלים, הם לגמרי נבולים,” רם של צחוק. 

לאחר שקראה את סיפורה של רונית, פנתה לליאור ואמרה שיש לה עוד הפתעה בשבילו.  כל הילדים שישבו בעולם התעמלות התכופפו ומתחת לכיסא הוציאו כובע בצורת… נכון העץ.

אה, שכחתי להגיד גם סיפרה של רונית היה מגניב, רגע נדמה לי שכבר אמרתי.

1

בגן או גינה פוגשים חברים. להם סיפור או שניים מספרים, עץ ופרח בדמיון מציירים סביב החול גומה עושים בתוכה לקרני השמש ממתינים. עוד לפני בואה של ההכשה את קרני השמש לפי צבעים מסדרים. 

2

בבוקר כשאל הגן מגיעים הצבעים על העננים ישנים ורק לטיפות הגשם ממתינים. תישאלו למה?

 

3